[פרות קדושות] פרק 84. בדרך לתמונת הניצחון – מה למדנו ממלחמות קודמות

פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

İçerik פרות קדושות מיתוסים ישראליים עם יזהר באר tarafından sağlanmıştır. Bölümler, grafikler ve podcast açıklamaları dahil tüm podcast içeriği doğrudan פרות קדושות מיתוסים ישראליים עם יזהר באר veya podcast platform ortağı tarafından yüklenir ve sağlanır. Birinin telif hakkıyla korunan çalışmanızı izniniz olmadan kullandığını düşünüyorsanız burada https://tr.player.fm/legal özetlenen süreci takip edebilirsiniz.

3M ago

MP3•Bölüm sayfası

Fetch error

Hmmm there seems to be a problem fetching this series right now. Last successful fetch was on December 26, 2024 18:25 (1d ago)

What now? This series will be checked again in the next day. If you believe it should be working, please verify the publisher's feed link below is valid and includes actual episode links. You can contact support to request the feed be immediately fetched.

שנה למלחמה, מה השתנה?

הפעם, ובשונה מבעבר, אני מחליף את כסא המראיין בכורסת המרואיין. לפני ימים אחדים, תוך כדי התרחבותה של מלחמת לבנון השלישית, התבקשתי להופיע, יחד עם ד"ר נטע עמר-שיף, לשיחת זום עם קבוצת "אתגר 21 – אמהות נגד אלימות", על המושג 'תמונת ניצחון' והמשמעויות שלו.

המנחה, קטי בר, שאלה אותי מספר שאלות בהתבסס על ניסיוני בסיקור הסכסוך, במעקב אחר הסיקור התקשורתי שלו ובבחינת מיתוסים נפוצים שקשורים בו. להלן, תקציר הדברים, הרלבנטיים גם לימים אלה שאחרי חיסול נסראללה וצמרת החיזבאללה והזחילה לעבר עימות כולל עם איראן.

צפו/האזינו/קראו שפטו ושתפו!

לצפייה בשיחת זום על תמונת הניצחון, "אתגר 21 – אמהות נגד אלימות":

להאזנה לפרק:

Ch. 84 The victory picture ENGLISH

לקריאת פרק 84:

בדרך לתמונת הניצחון – מה למדנו ממלחמות קודמות

מאת: יזהר באר

הפעם, בשונה מבעבר, אני מחליף את כסא המראיין בכורסת המרואיין. לפני ימים אחדים, תוך כדי התרחבותה של מלחמת לבנון השלישית, התבקשתי להופיע, יחד עם ד"ר נטע עמר-שיף, לשיחת זום עם קבוצת "אתגר 21 – אמהות נגד אלימות", על המושג 'תמונת ניצחון' והמשמעויות שלו.

בימים אלה, כשמדברים על "הניצחון המוחלט", למה מתכוונים?

באר: בדיקה מדוקדקת של הסיקור התקשורתי מאז שנת 2000 (שעשתה עמותת קשב שניהלתי), לאחר קריסת אוסלו ומות ערפאת, מגלה תבניות מסוימות, שחוזרות על עצמן, כשמביטים לאחור וגם קדימה. עליהן הייתי אומר כך:

בשעת משבר, מבצע צבאי או מלחמה, האינסטינקט המיידי של התקשורת הוא להתאחד סביב לדגל. זה לא רק פנומן ישראלי, זה קורה בכל הדמוקרטיות המערביות. זה קרה כשארצות הברית הייתה מעורבת בויטנאם, וככה זה קרה גם לתקשורת הבריטית המפוארת בזמן מלחמת פוקלנד.

כלומר, האינסטינקט המיידי של התקשורת, של הציבור, של דעת הקהל – אלה כלים שלובים – הוא להתאחד, להיות יותר 'פטריוט', לדגול ולתמוך בצעדים הצבאיים ולהיות מיליטנטי יותר מבימים רגילים.

אם אנחנו שואלים מהם התמות העיקריות שעולות בסיקור הסכסוך בתקופת משבר ומלחמה הייתי מסכם במשפט קצר; 'אין עם מי לדבר ואין מה לעשות'.

תמה מרכזית אחת, שמופיעה גם ככותרת, היא 'תנו לצה"ל לנצח!' לפעמים היא חוזרת על עצמה בניסוחים כאלה ואחרים שאומרים; 'אל תפריעו, אתם המדינאים. אל תדברו איתנו עכשיו על הסכמים ועל שביתות נשק ועל הפסקות אש וכדומה. תנו לצה"ל לנצח!'.

כך גם הכותרת 'כל הכבוד לצה"ל', שתומכת בפעולות ההתקפיות של הצבא ומציגה הערצה של היכולות שלו; איך פוצצנו אותם עם הטלפונים ועם הביפרים, ועכשיו בכלל, עם הפגיעות המדויקות של חיל האוויר. וכשיש 'כל הכבוד לצה"ל' כמעט אין דיון בסוגיות; מה הלאה? מה האסטרטגיה? איך מסיימים? איך מתקדמים?

תמה נוספת, שמופיעה גם בימים אלה ככותרת, היא 'הקרב על הבית'. כמעט תמיד, כשיש התנגשות, מלחמה או מבצע צבאי גדול, הניסוח בצורות כאלה או אחרות מלמד שאנחנו נמצאים בקרב על הקיום שלנו. וכולנו מתגייסים, כי אנחנו 'צבא העם' ואנחנו שמים את המחלוקות בצד ואנחנו עכשיו יחד לטובת העניין 'עד הניצחון'.

עניין מרכזי שמופיע בסיקור משברים מהסוג הזה אפשר לכנות 'דובר צה"ל מודיע'. במצבי מלחמה התקשורת מסתמכת כמעט באופן בלעדי על מקורות צבאיים רשמיים וכמעט אין הפעלה של מקורות בדיקה עצמאיים.

במבצעים בעזה, כמו 'עמוד ענן', התרחשו אירועים שסתרו לחלוטין את הגרסה של הצבא, אך לא היה ניסיון לעמת את הגרסה הרשמית מול העובדות בשטח, כי 'שקט יורים!'. כשמדובר בטענה של מקור צבאי רשמי הדיווח ממסוגר בד"כ כדיווח עובדתי. ויש לזה השפעה עצומה על צרכני התקשורת.

במהלך מלחמות אנחנו כמעט לא נתקלים בביקורת על הצבא, ואם היא ישנה היא ביקורת טקטית בעיקרה. כלומר, לא היה מספיק ציוד אישי, לא היו מספיק קסדות, היה מחסור באוכל וכדומה. זה בלט במלחמת לבנון השנייה. הביקורת העיקרית היתה לוגיסטית בעיקרה וכמעט לא נשמעה ביקורת אסטרטגית: מה אנחנו עושים שם? למה אנחנו לא עוצרים – יש הפסקת אש מחר, למה אנחנו ממשיכים בעוד מתקפה שלבטח יהיו בה אבידות וספק אם יהיו לה הישגים?

במלחמות הקודמות ראינו כי בסיקור 'העורף', אפשר היה להתרשם שכולנו 'סובלים, חזקים ומאוחדים'. וזאת גם היתה אחת הכותרות שהופיעה אז. אבל בסיקור העורף האזרחי של ערביי ישראל, אין כמעט עיסוק בסבל האזרחי שלהם, בדומה לסיקור הסבל של העורף היהודי, אלא כל תשומת הלב מכוונת לשאלת הנאמנות. הנה כותרת אחת; 'דו קיום במבחן'. זאת אומרת, העורף הערבי הוא החשוד המיידי. האם הם יהיו נאמנים לנו, או יהיו נאמנים לנסראללה?

ומה קורה כשאנחנו פוגעים באזרחים לא מעורבים בצד השני? אני קורא כותרת אחת שהופיעה באחד המבצעים הקודמים בעזה, 'מצטערים, לא באשמתנו'. כלומר, הרגנו משפחה, ילדים ונשים, אבל אנו מכחישים את אחריותנו ומטילים את האחריות על הצד השני; הם היו במקום מסוכן, או הם סירבו להתפנות, או כל מיני פרשניות אחרות.

אלא שבמלחמה הזאת קורה משהו שהוא קצת שונה מכל המלחמות הקודמות. לנוכח הברוטליזציה של החמאס ב-7 באוקטובר יש מין הצדקה, או הכחשה גמורה שבכלל יש משמעות לסבל ולמוות של פלסטינים שלא מעורבים בלחימה. אפילו הנוסח 'מצטערים, אבל זה לא באשמתנו', נעלם מהסיקור. אפשר להגיד שהנקמה העיוורת היא כמעט זכות מוקנית מראש במלחמה הזאת, ואין עיסוק, גם אם מוצנע, שמביע צער על אובדן חיים של אזרחים בצד השני.

שאלה נוספת שעולה בדיון התקשורתי היא – מתי עוצרים את המלחמה?

כאן אנחנו רואים מגמה בולטת ואחידה – הבלטת האופציה הצבאית על האופציה המדינית. כלומר, תמיכה כמעט מוחלטת בצעדים הצבאים וביקורת עד שלילה של כל ניסיון למצוא מוצא מדיני.

אני יכול להגיד באחריות, שבשנים שעברו מאז קריסת אוסלו, הנרטיב של התקשורת הישראלית המרכזית בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, הוא שהצד הפלסטיני, קרי הרשות הפלסטינית, הוא קשוח ואלים, הוא מפר הסכמים ואחראי להתנגשויות ולאי-התקדמות לשלום או להסכמים מדיניים.

זאת בשעה שהצד הישראלי 'נוקט מחוות', מקיים הסכמים ורוצה להתקדם לקראת הסדרים.

הנהגת הרשות הפלסטינית מוצגת בצורה ברורה מאוד בין הדמוני לחלש. בסיקור גסיסתו של ערפאת, אנחנו נתקלים בכותרות המתארות אותו כדמות מיתולוגי, 'האיש עם הכאפיה, הזקן על הפנים, והאקדח בחגורה'. כותרת אחרת עלצה 'בא יומו'. אנחנו מכירים את המשפט הערבי הידוע, 'כל כלב בא יומו', אז הנה בא יומו של ערפאת, הכלב.

אבל ערפאת פינה את הזירה ובא מקומו אבו מאזן, מנהיג שוחר הסדרים, שניטרל את הרשות הפלסטינית משימוש באלימות, שהצהיר כל ימיו בשלטון על התנגדותו לפעילות אלימה ואשר מפעיל את המנגנונים הפלסטיניים של הרשות לסיכול פיגועים, עד היום. לכאורה, קרה לנו נס, אבל אנחנו רואים בסיקור איך הנרטיב של ערפאת, הדמון המיתולוגי, התחלפה עד מהרה בהצגה של המחליף שלו, אבו מאזן, לא כדמון אמנם אבל כ'אפרוח בלי נוצות'. כלומר אם קודם לא היה לנו פרטנר, בגלל שהוא היה מנוול, עכשיו אין פרטנר כי הוא לא מסוגל. הוא חלש, הוא 'אפרוח בלי נוצות'. גם זאת היתה כותרת באחד העיתונים.

.אני חייב לומר כמה מילים על הרעיון הגאוני הזה, שנקרא 'אין פרטנר'.

אני לא יודע כמה זוכרים, אבל זאת היתה המצאה מוחלטת. בזמנו, דב וויסגלס, שהיה ראש הלשכה של שרון אמר כך (בראיון למוסף הארץ ב-8 באוקטובר 2004):

'בניהול נכון הצלחנו להוריד את עניין התהליך המדיני מעל הפרק, וחינכנו את העולם לכך שאין עם מי לדבר. וקיבלנו תעודת אין עם מי לדבר. התעודה הזאת אומרת כך, א, אי מי לדבר, ב, כל עוד אין מי לדבר, הסטטוס קוו הגיאוגרפי קיים, ג, תעודה זאת תתבטל רק שיקרה כך וכך וכך, כשפלסטין תהיה פינלנד. ד. עד אז להתראות ושלום'.

הקונספציה הזאת נוצרה בחוגים הפוליטיים והביטחוניים, אבל אין ספור מקורות ביטחוניים אתגרו אותה. כמו, למשל, אלוף עמוס מלכה שהיה ראש אמ"ן, שאמר 'לא הייתה הערכת מודיעין שהליכתו של ערפאת למו"מ היא מזימה. אם מישהו טען שעמדת אמ"ן עד טאבה הייתה שאין פרטנר להסדר אז זה סילוף של המציאות'. וכמוהו אמרו אחרים, כמו ראש הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר של אמ"ן, אפרים לביא, שאישר שקונספציית האין פרטנר הייתה חסרת בסיס מודיעיני של ממש. והיו עוד כאלה. אבל הנרטיב כבר השתרש.

לפני כשנה ראיינתי בתכנית הזאת את חיים אסא, שהיה האסטרטג של רבין בתקופת אוסלו, והוא אמר לי את הדברים האלה: 'אני יכול להעיד שאין דבר כזה, אין פרטנר. זאת פשוט אגדה הזויה, שאנחנו אשמים בה. אני יכול להגיד לך מתי זה נולד. כשחזרנו מקמפ דיוויד בשנת אלפיים (בתקופת ברק כראש ממשלה), היינו צוות אסטרטגיים והיה צריך איכשהו להסביר למה זה נכשל. ההסבר היה שאין פרטנר. וזה לא נכון. באלפיים אנחנו נכשלנו'.

כך, שאפשר להגיד שכל הנרטיב של הסכסוך, שמופיע בסיקור התקשורתי ובדיון הציבורי, מאז תחילת שנות האלפיים והתרסקות הסכם אוסלו היה מבוסס על משענת אחת עיקרית: אין אי מי לדבר! אין פרטנר! אין מה לעשות! עד 7 באוקטובר הנורא, שלכאורה הוכיח את הטענה המוקדמת.

.מהו מיתוס הניצחון, ואיך זה קשור להבניית הזהות שלנו בין ההיסטוריה לבין הכוח הצבאי?

באר: הזכרת את מלחמת ששת הימים ואני רוצה לחזור אחורה לנפוליאון, שהזהיר, שהניצחון הוא הרגע המסוכן ביותר. את זה כבר ראינו וזה מה שעומד לפנינו עכשיו לנוכח ההישגים הצבאיים האחרונים מול החמאס והחיזבאללה.

אתייחס לרגע אחד מסוים שבו באה לידי ביטוי, באופן טרגי במיוחד, התשוקה לתמונת ניצחון. ב-12 באוגוסט שנת 2006, לקראת סיומה של מלחמת לבנון השנייה, החליט האו"ם על הפסקת אש.

ב- 11 באוגוסט, כבר כל הצדדים ידעו שלמחרת תתקבל החלטה על הפסקת אש, אבל אז התחיל דיון מטורף סביב השאלה; כן או לא? עוצרים את המלחמה או עושים משהו אחר?

ברגע הדרמטי הזה כל כלי התקשורת המרכזיים התאחדו סביב לנרטיב 'אל תפריעו – תנו לצה"ל לנצח!'

ב-11 באוגוסט הופיעו בעמוד הראשון של עיתון הארץ שני מאמרי דעה במקום כותרת ראשית. האחד, בעד והשני, נגד עצירת האש. קשוח במיוחד היה זה של ארי שביט, שמתוכו אני מצטט; 'דבר אחד חייב להיות ברור, אם אולמרט בורח ממלחמה שאותה הוא יזם, הוא אינו יכול להישאר ראש ממשלה ולו גם ליום אחד. בו ביום הוא חייב להתפטר מתפקידו. יש גבול לכל תעלול, יש גבול לכל חוצפה. אי אפשר להוליך עם שלם למלחמה תוך הבטחת ניצחון, להניב תבוסה מבישה ולהישאר בשלטון'.

באותו יום במעריב הופיעה כותרת ראשית ענקית; 'מלחמה עד הרגע האחרון'. קו זה של תמיכה בהמשך המלחמה הופיע גם בעיתונים אחרים וגם בערוצי הטלוויזיה.

בעומק העיתונים באותו יום מופיעות ידיעות ומאמרי דעה שדנים במחיר הניצחון, כלומר במשמעות המשך המלחמה; באבידות, בהישגים אסטרטגיים ועוד. כלומר, עלות – תועלת של המשך מלחמה עד הרגע האחרון. אבל שום דבר מזה לא עלה לקדמת הסיקור, לעמודים הראשונים ולפתיחת מהדורות החדשות בטלוויזיה. וכידוע, הציבור קורא ומושפע מכותרות ראשיות. אין לצרכני התקשורת סבלנות להיכנס פנימה ולדקדק בפרטים, והסבלנות הולכת ונעשית קצרה עם הזמן, בעידן הרשתות החברתיות ובכלל.

כך קראו מרבית הכותרות של אותו יום להמשיך את המלחמה עד הרגע האחרון.

ונזכור מה היו תוצאות הפרשה העגומה הזאת; ראש הממשלה, אולמרט, החליט, אכן, להיענות ללחצים והורה להמשיך את המלחמה יממה נוספת. בשלב הזה נהרגו עוד 33 חיילי צה"ל, ולא נרשם שום הישג צבאי, אסטרטגי או מדיני.

באותה מערכה אומללה ומיותרת נהרג גם אורי, בנו של דויד גרוסמן. פעם אחת הצגתי בפני האב את הסיקור התקשורתי באותה יממה והוא ביקש למרוט את שערותיו.

עכשיו עולה השאלה, האם היה אפשר בכלל אחרת? שהרי בתוך הגיליונות של העיתונים באותו זמן היה מידע מלא מה משמעותו של מחיר תמונת הניצחון שרוצים להשיג ושאולי לא תושג. אלא שכל הדיון הזה נדחק לתוך העמודים הפנימיים והוצנע באופן דרמטי, והפך לבלתי קיים או לא חשוב מבחינת הצופים והקוראים. אכן, אפשר להציע אופציה אחרת לסיקור:

העמוד הראשון האלטרנטיבי הזה הוא מניפולציה שמתבססת על חומרי אמת שהופיעו באותו יום בתוך העיתון. בעמוד האלטרנטיבי אפשר לזהות שני מאמרי דעה, שהועלו לעמוד הראשון מתוך העמודים הפנימיים של העיתון ומשקפים ויכוח בעד ונגד הפסקת המלחמה ומידע על מחירה הצפוי.

הכותרת הראשית האלטרנטיבית מודגשת ומעלה את חשיבות הידיעה על הפסקת האש, שהוצנעה במקור.

בכותרת הראשית, שקוראת בנחרצות למלחמה עד הרגע האחרון, נעשה שינוי קטנטן – נוסף סימן שאלה. והשינוי דרמטי – לא עוד דרישה למלחמה עד הרגע האחרון, אלא הצגת שאלה על המשמעויות, המחיר וההישגים האפשריים, הנובעים מההחלטה, ומתגלמים בסימן שאלה אחד קטן.

כל הדיון הזה מצוי בפנים העיתון אך הוא מוצנע באופן עמוק. ההצעה האלטרנטיבית הזאת מלמדת עד כמה פשוט להפוך את הסיקור התקשורתי להוגן, מלא ומושכל יותר, כזה שגם מאפשר לציבור להבין טוב יותר את תמונת המציאות. כך אנחנו יכולים לשנות את כללי המשחק של עיתונות תחת אש, שנוטה, כאמור, מטבעה, לתמוך אפריורי במהלכים צבאיים על פני הסדרים מדיניים.

אנחנו היום נמצאים במצב דומה, מתפעלים מההישגים של צה"ל וכמעט לא עוסקים ביום שאחרי. יש להזכיר כי במלחמת לבנון השנייה החיזבאללה ירה עד הרגע האחרון. תמונת ניצחון שבה החיזבאללה כורע על ברכו או משפיל את מבטו או מפסיק את האש באופן חד צדדי בלחץ המהלומות שהנחתנו עליו – לא הושגה. אני חושש שגם היא לא תושג הפעם, כיוון שניתן לראות איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה וכך גם תבניות הסיקור התקשורתי והדיון הציבורי חוזרים על עצמם בדייקנות טראגית.

וואו… תמונת הניצחון.

באר: אני לא חושב שהעיתונות צריכה להיות יותר ימנית, או יותר שמאלית, יותר שוחרת שלום או יותר משהו אחר. היא צריכה להיות מקצועית והגונה. אם נקבל את זה קיבלנו את הכל. אבל זה לא קורה, במיוחד בתקופות של משבר. אם העיתונאים היו סנדלרים הם היו קורעים את הנעליים או תופרים אותם הפוך.

ממתי הטענה שלנו על המקום, על הארץ הזו, הפכה להיות זכות אקסלוסיבית של עליונות יהודית?

באר: באחת התכניות האחרונות של 'פרות קדושות' התארח ד"ר מתי שטיינברג, שהוא מזרחן והיה יועץ לראש השב"כ. הוא בקיא מאוד בשיח הפנים פלסטיני, החמאסי והאש"פי. בריאיון הראה שטיינברג עד כמה השפיעה על החמאס תוכנית ההכרעה של סמוטריץ', שהיא הביטוי העליון להשקפת הזכות האקסלוסיבית שלנו על הארץ, אצל גורמי המשיחיות הדתית-לאומית.

סינואר ואנשי החמאס תכננו את המתקפה הגדולה של 7 באוקטובר, בין השאר כמענה לתכנית זו – אתה מביא לנו תוכנית הכרעה יהודית אנחנו נביא לך תוכנית הכרעה פלסטינית – אסלאמית. צריך לזכור שמדובר תמיד בדו-שיח. זה לא משחק שחמט שיש בו רק שחקן אחד. יש לפחות שני שחקנים ודבר משפיע על דבר.

***

איך משפיעים המיתוסים האלה על דעת הקהל והציבור ולמה רבים עדיין חושבים ככה?

'צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם'?
'צבא ההגנה לישראל'?
'צבא העם'?
'הם רק רוצים לזרוק אותנו לים'?
'אין בלתי מעורבים בעזה'.

באר: הדבר הכללי ביותר שאני יכול להגיד הוא שחברות הנמצאות בסכסוך ארוך ועקשני, מפתחות תרבות של סכסוך שהעיקר שבה זה האשמת האחר. זה נפוץ בחברות דמוקרטיות וישראל לא שונה בכך. אולי היא בולטת ביניהן, מפאת גודלה, או קוטנה, ובגלל עוצמת האיומים עליה שאין דוגמה להם בעולם.

אפשר להגיד שתרבות שימור הסכסוך מתוחזקת כל הזמן ובצורות שונות לא רק על ידי העיתונות, אלא גם על ידי מערכות החינוך, המשפט, הביטחון והמערכת הפוליטית, כמו גם על ידי טקסי יום הזיכרון, השואה, העצמאות, מסעות התלמידים לפולין וגם באמצעות ספרי הלימוד, פסקי הדין ונאומים של פוליטיקאים.

כל אלה מפיצים את התרבות, שהטראגיות שלה היא בכך שהיא מטה ומסלפת את הבנת המציאות ומקשה עלינו להבין מה קורה לנו. מהו הסיפור שראוי לספרו. והמיתוסים שאנחנו מספרים על עצמנו ועל הצד השני משמרים את תרבות הסכסוך.

מיתוסים כשלעצמם הם לא דווקא דבר שלילי. זאת אומרת, המיתוסים של תל חי ו'התלם האחרון' – אני מכין עכשיו פרק על מנרה, שם מאמינים עד היום שהם התלם האחרון – הם לא דבר שצריך לשלול אותם על הסף ולגנות אותם. הם נעשים בעייתיים רק כאשר הם מסלפים את המציאות ומקשים עלינו להבין את העולם שסביבנו. וזה גורם לנו לעשות טעויות, מביא אותנו להאמין באמונות תפלות, מהשגחה אלוהית ועד 'עם הנצח', שלא מפחד מדרך ארוכה בדרך אל האסון הבא.

אני חושב שיש דרך להתמודד עם זה, כך בתוכנית שלי, למשל, אני מנסה לעודד חשיבה ביקורתית. מזמינים אותי לפעמים להרצות בפקולטות לתקשורת, ושם אני מוצא קושי מאוד גדול בקרב סטודנטים הצעירים להתמודד עם חשיבה ביקורתית. ערעור על מיתוסים מושרשים, כמו 'צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם', לא מחליק בגרון בקלות. ישראלים מתקשים לשמוע את זה.

אחת מדרכי ההתמודדות היא באמצעות עידוד חשיבה ביקורתית. למשל, לעודד צריכה פלורליסטית של מקורות מידע ולא להסתמך על מקור מידע יחיד. לא להסתמך רק על אלג'זירה, אבל לא להסתמך גם רק על ערוץ 14. אני חושב שהאזרח המושכל, שרוצה לממש את הזהות המלאה שלו כאזרח בחברה דמוקרטית חייב להפעיל את חוש הביקורת הטבעי.

אוסיף עוד מילה על מושג הביקורת, שמותקף ומגונה חדשות לבקרים. מירי רגב דיברה על אלה 'קפוצי התחת', שיש להם ביקורת, ונתניהו דיבר על 'החמוצים'. אז אני רוצה לומר משהו להגנתה. ביקורת זה אולי הדבר הכי פרודוקטיבי בחברה פלורליסטית חפצת חיים. ביקורת זה אופטימיות. ביקורת זה להגיד שיש מענה למצב הרע שבו אנחנו נמצאים, שיש מה לעשות.

אזכיר כאן את קרלו גינצבורג, פילוסוף איטלקי, בנה של נטליה גינצבורג, הסופרת המוכרת, ששאל את עצמו; מהי המדינה שלי? והוא ענה; המדינה שבה אני מתבייש. כלומר, בתרגום שלי, אם אני מתבייש במדינה שלי או במה שהיא עושה או במעשים מסוימים שלה, אני פטריוט. אני מתבייש בה כי איכפת לי.

***

כמה פעמים אפשר להשמיד מנהרות? כמה פעמים אפשר לשנות את כללי המשחק?

עמירם ניר. ידיעות אחרונות, יוני 1982

***

זה היה פרק 84 של פרות קדושות "בדרך לתמונת הניצחון – מה למדנו ממלחמות קודמות".

נשמח לקבל עזרה לפרויקט זה, שנעשה כולו בהתנדבות; באמצעות שיתוף והמלצות ברשתות החברתיות, ביוטיוב ובאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים, בעריכת וידאו או בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

להתראות בפרקים הבאים.

Ch. 84 The victory picture ENGLISH

להאזנה לפרק 84 כאן:

http://www.parotk.com/wp-content/uploads/2024/10/פרק-84-תמונת-ניצחון.mp3

הפוסט [פרות קדושות] פרק 84. בדרך לתמונת הניצחון – מה למדנו ממלחמות קודמות הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

86 bölüm

#מיתולוגיה #אלטרנטיביות רוחניות #חברה #פרות קדושות מיתוסים ישראליים עם יזהר באר #מספרי סיפורים